ר' זושא התפרסם בדבקותו הנפלאה ועליו אמר בעל התניא: "עבודתו היתה ביראה עילאה כל כך, עד שגם בהיכל היראה היתה יראתו לפלא". חסידיו נהגו לקרוא לו "הרבי ר' זושא". סמל התום והטוהר. הוא נודע באהבת ישראל שלו ופעל רבות לפדיון שבויים. ר' זושא האריך חיים, וכל חייו היה עני מרוד ובשנותיו האחרונות אף סבל קשות מחוליים קשים, אשר גם אותם קיבל על עצמו באהבה רבה.

מספרים על תלמיד חכם שבא להמגיד ממזריטש ושאלו: "כיצד אמרו רבותינו, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והרי דבר זה קשה ביותר?" ענהו המגיד הקדוש שאת התשובה יקבל אצל תלמידו רבי זושא מאניפולי.  כאמור, רבי זושא סבל ייסורים ומכאובים, מכף רגלו ועד קדקדו, ואכן היה התלמיד חכם סקרן לגבי תשובתו של רבי זושא.  הלך לרבי זושא וסיפר לו שבא בשליחות רבו המגיד ממזריטש כדי שיסביר לו את המאמר התמוה הנ"ל של חכמינו זכרונם לברכה. הביט בו רבי זושא בתמהון וענה לו: "הרי על שאלה כזו צריך לענות מישהו שלפחות סבל פעם אחת איזה דבר רע, ואני שמעולם לא סבלתי דבר רע, איני יודע להשיב". הבין מיד אותו חכם את משמעות הדברים ונשא קל וחומר מהצדיק אשר מדוכא הוא בייסורים, וטוען שאינו יודע מהי רעה.

על המשנה הפותחת את מסכת ברכות: "מאימתי קורין את שמע בערבית" למד רבי זושא כלל בתפילה ואמר ש"מאימתי" איננה  שאלת זמן, אלא הוראה -  שאת 'שמע' יש לקרוא באימה - 'מאימת- י'.